יום חורף קייצי בתל אביב של שנות השבעים.
הרחוב מריח ים. בית סבא וסבתא, רחוב הכובשים פינת יונה הנביא, מלא קולות ואוכל ואנשים שאוהבים אחד את השני. נסענו בשירות קו ארבע ברחוב בן יהודה, כמו כל שבת — ילד קטן עם ידיים על החלון, מחכה לצהריים.
אבל לא האוכל היה העניין.
דודי יצחק — אח של אימא, "דוד קוסם" — ישב על הכורסא הגדולה בסלון. קרא לי. שאל: "אתה רוצה לראות קסם?"
קפצתי משמחה.
ואז הוא אמר משהו שלא ציפיתי אליו: "הפעם לא רק אראה לך — אלמד אותך לעשות."
קרץ לאימא. היא חייכה את החיוך המקסים שלה. "ואפילו תקבל את חבילת הקלפים הזאת מתנה."
באותם ימים, חבילת קלפים הייתה עושר.
יש רגעים בחיים שהכול נראה מואר מסביב — אור של אושר רב.
כך הרגשתי אז. ילד קטן עם חבילת קלפים חדשה, ליד דוד שמסר לו סוד.
זה היה הרגע שגיליתי את ההבדל בין טריק לבין קסם.
טריק — אתה יודע איך עושים אותו.
קסם — גם כשאתה יודע, עדיין מאמין.
עד היום אני זוכר.
