זֶה הַדוֹד שֶלִי
יום חורף קֵיצי בתֵל אָבִיב של שנות השִבעים (בַּמֵאה הקודמת), בַּבַּית של סבא וסבתא שלי, שֶהָיה ממש קרוב לַים. כל בְּנֵי מִשפחתי ישבו בַּסלון אחרֵי ארוחת שבּת מַשׂבּיעה, רגועים, שׂמחים וטוֹבֵי לב. דוֹדי יִצְחָק יָשב על הכורסא הגדולה, קרא לי ושאל אותי: "אתה רוצֶה לִראות קסם?" קפצתי מִשִׂמחה, הכי אהבתי ש'דוֹד קוסם' היה עושֶׂה קסם. ודוֹדי אמר: "הפַּעם לא רק אַראֶה לךָ אֶת הקֶסם, אֶלָא גם אֲלמד אותךָ לַעשׂות אותו." הוא קרץ לאימא שלי, והיא חִייכה אֶת החיוך המקסים שלה, ואז הוא הוסיף: "ואפילו תקבל אֶת חבילת הקלפים הזאת מתנה." באותם ימים מתנה כזאת הייתה משהו מיוחד, חבילת קלפים נֶחשבה לְעוֹשֶר גדול.
יש רגעים בַּחיים שהכול נִראֶה מוּאָר מִסָביב, אור של אושר רב — כך הִרגשתי אז, בָּרגעים שלָמדתי אֶת הקסם הראשון בחַיַי. עד היום אני זוכר בִּבְהירוּת ורואֶה לְנֶגד עֵינַיי כיצד דוֹד קוסם מַראֶה לי איך מַעבירים אֶת הקלף 'נסיך לב אדום' מִמֶרכַּז החבילה לְרֹאשה ביד אחת, בִּמהירוּת מדהימה וּבלי שרואים. הכול זָהר והִסתַחרֵר מִסְביבי, העולם זרח, וַאני לא ידעתי אז שבִּזכוּת הדַקוֹת הגוֹרָלִיוֹת האֵלֶה, בִּזכות דוֹדי יִצְחָק וארוחת השבּת ההיא, אֶכּנס עמוק לְעולם הקוסמים.
ההתחלה לא הייתה פשוטה. החלומות שלי היו ענקיים, הרבה יותר גדולים מִמני. רוב היום הייתי שָקוּע בחלומות וּבהמצאה של קסמים מִכּל הסוגים. הִמצאתי קסמים שֶהָיו מדהימים, אבָל לא היה לי אפילו שֶמֶץ של מוּשָׂג איך למַמֵש אותם. קל לַחלום שאתה קוסם, יותר קשֶה לַהפוך לְכָזֶה. וכך, כל מִטפַּחת ישָנה של אימא שלי נעשֹתה אביזָר קסם מיוחד, וכל קופסה מִקַרטון הפכה לְחֵלק ממופע קסמים בְּעֶזרַת נייר עטיפה מוּזהָב, בְּרִיסְטוֹלים שחורים והרבה סַבלנות.
הייתי 'חְנוּן', 'ילד טוב יְרוּשָלַיִם' קראו לזה 'יוֹרָם'. לא הייתי 'מקוּבָּל'. הייתי לָבוש אחרת מֵהַילדים, מֵרוב בַּיישָנוּת וּמְבוּכָה דיברתי שטויות, ותמיד הִסתַבּכו לי המילים כשדיברתי עִם בנות. זה היה קשֶה. אבָל מיד אחרֵי שדוֹדי יִצְחָק לימד אותי אֶת הקסם הראשון הֶראֵיתי אותו לַילדים מהכיתה, ואז הֵבנתי שזה עומד לִהיות הפִּתְרון לַבּעיה שלי. היה לי דֵי בָּרור שאִם אֶהפוך לקוסם יִשתַנו חיַי: אוּכל לִמשוך תשׂוּמֶת לב, להצחיק וּלהדהים אנשים בְּכל מסיבה או אֵירוע וְלִגרום לאנשים שיֹאהבו אותי, שיסתכלו עליי, שיִתעַניינו בי. אִם אֶשמור אֶת הסודות לעצמי יהיה לי כוח, וכל האחרים יִשתַגעו וִיקַנאוּ.
כמה ימים אחַר כך הלכתי עִם כמה חברים לִפגוש אֶת הבנות מהכיתה. כְּשֶהִגענו אמרה מִיכַל: "למה הֵבֵאתם אֶת השָמֵן הזה"? פתאום הייתי 'השמן הזה'. נכון שהייתי ילד עגלגל שאימא שלו לא מפסיקה לִדאוג שיֹאכל, אבָל לְגַלוֹת שאני 'השמן הזה' היה שִׂיא העֶלְבּוֹן. מֵרוב הֶלֶם הִשתַתַקתי והִסמַקתי. אני זוכר אֶת האוזניים שלי בוערות. כל כך נֶעלבתי, שפָּשוט נִצמַדתי לָאדמה כאילו פָּגע בי בָּרק.
ואז קרה הנֵס. נִזכּרתי בַּחיוך של דוֹד קוסם וּבמִשפט שאמר לי פעם: "תקסים אותם, תְשַגֵע אותם, ותִראֶה איך הם נִהיים שׂמחים." שָלַפתי מִטפַּחת מֶשִי קטנה ואמרתי: "מִיכַל, אַת רוצָה לִראות קסם אדום?" אני לא יודע מֵאַין הִמצֵאתי אֶת הקסם הזה באדום, אבָל היא נֶעצרה, הֵניחה אֶת יָדֶיה על מוֹתנֶיה ואמרה בְּהִתגָרוּת: "אָה, אתה לא רק שָמן אתה גם קוסם?" כולם צחקו, אבָל לְמַזלי כבר 'תָפסתי תְנוּפָה'. הִתקָרַבתי אליה, הִגשתי לה אֶת המטפחת האדומה וּביקשתי מִמנה לִבדוק אותה. הַקִרְבָה אליה והמבט שהֵישַרְתי לתוך עֵינֶיה יִישָארו בְּליבי לָעד: היה משהו בַּמבט הזה שלי שעָצר אותה. פתאום היא הִצליחה לִראות אותי כְּבן אדם. היא חייכה, בדקה אֶת המטפחת ואמרה: "מטפחת רגילה". הִסתובבתי לְכל החבורה ואמרתי להם: "הִסתַכּלו הֵיטב!" העפתי אֶת המטפחת בָּאוויר, תפסתי אותה בַּיד ו…הוֹפּ, היא נֶעלמה. אני זוכר בעיקָר שֶקט וּפִיוֹת פְּעוּרים. כולם נֶעצרו וחִיכּוּ לִראות מה יִקרֶה. ניגשתי למִיכַל וּביקשתי מִמנה לַחֲלוֹץ אֶת הנעל שלה, וּמִתוך הנעל שָלפתי אֶת המטפחת שנֶעלמה. עוד לִפנֵי שהיא הֵבינה מה קרה שָם שָמעתי אֶת מִיכַל אומרת: "אֶפשָר לִהיות חבֵרה שלךָ?"
גרנו בתֵל אָבִיב, אבָל בְּסוֹפֵי שבוע וּבחגים הייתי נוסע לדוֹד קוסם בִּירוּשָלַיִם וּמְבַלֶה איתו שעות רבות. הוא היה מַגיע בַּ'חיפושית' הצהובה שלו ואוסף אותי לְיָמים של קסמים וּמַטעמים. בְּבֵית הדוֹד והדוֹדה היו קירות שְלֵמים עמוּסֵי סְפרים בְּכל הנושׂאים שבָּעולם, ואנחנו נִשאַבנו לְתוֹכָם עד שהדוֹדה הייתה קוראת לנו לַשולחן לֵיהָנות מִתַבשִילֶיה המשוּבָּחים. אני זוכר בִּמיוחד תבשיל יַרְדֵנִי של עוף בהמון בצל, מתוּבּל בְּתַבלין סגול בשֵם 'סוּמָק'. זה המאכל הכי טעים ונִימוֹחַ בָּעולם, וּבעֶצם הוא גם קצת קסוּם: העוף יוצא סָגול.
דוֹדי הִדריך אותי איך לִלמוד מִסְפָרים, ואיך לִמצוא בהם אֶת הפִּתרונות לַקסמים שתמיד רציתי לַעשׂות. אֵלֶה היו ימים בלי אִינְטֶרְנֵט, בלי טֵלֵוִויזיה, בלי לַוְויָינים וּבלי מַחְשבים. גם נסיעות לְחוץ לָארץ היו נדירות, ועל ארצות רחוקות לָמדנו רק בְּבֵית הספר בשִיעורֵי גֵאוֹגְרַפְיָה. הסְפרים היו האֶמצָעי הַיחיד להַשָׂגַת היֶדע שחיפּשׂתי (מִלבד כל מה שלָמדתי מִדוֹדי, כמובן). אך הספרים הֶעשירו אותי לא רק בקסמים: בִּזכוּתם למדתי אַנְגְלִית, כי כולם היו כתובים באַנְגְלִית. בַּהתחלה מָצאתי שכנים ודוֹדים שיקראו וִיתַרְגְמו לְמַעני, אבָל דֵי מהר נִמאס להם, וַאני ישבתי בְּמֶשך שעות עִם מילון וּפִעֲנַחתי בעצמי אֶת מֵיטַב הסודות של הקוסמים.
דוֹדי עוֹדד אותי לִרכּוש לעצמי סִפרֵי קסמים. הוא טָעַן שֶבְּכל סֵפר אוּכל לִמצוא לפחות רעיון חדש אחד, ולכן רְכִישָתוֹ כְּדָאִית. כדֵי לִמצוא סְפרים נדירים, וגם כדי לַחסוך כסף, הוא לימד אותי איך לחפּשׂ סִפרֵי הַדְרָכה בחנויות לִספרים משוּמָשים.
מִדוֹדי לָמדתי איך להכין אביזְרֵי קסמים. הוא היה מְסַיֵיר איתי בִּדְרוֹם תֵל אָבִיב אצל כל מִינֵי בַּעלֵי מִקצוע (פֶּחָחִים, חַייטים, נגרים ואחרים), והם עזרו לנו לְיַיצֵר אֶת האביזרים שרָצינו. הוא גם גילָה לי היכן אוּכל לִקנות אביזרי קסמים. תאמינו או לא, בִּקצֵה רחוב אָלֶנְבִּי בתֵל אָבִיב הייתה 'מְערת קוסמים'. מול כיכּר המוֹשָבות, על יד המִספרה של מוֹנִי הספָּר של אבא, היו עולים בַּחֲדר מַדרגות חשוּך ולא נקי בִּמיוחד, ושָם מֵעֵבר לַדֶלת הייתה ה'מערה'. המקום ההוא נִראָה לי הכי קסום בָּעולם. היו בו מַדָפים עמוסים קופסאות קסמים, מַקלות, מִטפּחות, מסֵכות וארגזֵי פֶּלא, והכול בִּצבעים עזים: אדום, שחור, זהב. המקום היה מִסתורי ונוצץ. שָם פגשתי אֶת אַבְרָהָם, שֶהָייתה חסֵרה לו שֵן (כמו הקוסם אַבְרוּם מ'ספר הקוסמים של בֵּן'), ואֶת מֹשֶה המְנַהֵל, שבְּזֶרת ימין הייתה לו ציפורן ארוכה וטַבּעת שמְשוּבָּץ בה יהלום ענקי. כדי לִקנות אביזרים לְקסם אחד הייתי חוסך דְמֵי כיס בְּמֶשך חודש, ואימא שלי הייתה משלימה לי אֶת הֶחָסר. ימים רבים הייתי מחכֶּה לַנסיעה לַחנוּת, לִקנות קסם חדש.
דוֹדי יִצְחָק הֶעניק לי אֶת כל הסודות הקטנים שאָסף בְּעצמוֹ, אבָל גם דברים חשובים יותר: הוא לימד אותי לַעבוד בְּאוֹפֶן מסוּדָר וִיסוֹדִי, לְתַכנֵן, לִשקוֹל, לִבדוק ורק אז לבַצֵע. הוא לימד אותי שאֶפשר להשתמש באביזרים בֵּיתִיים פשוטים לַעשִׂייַת קסמים מַדהימים, למשל: לַהפוך קערות פְּלַסְטִיק פשוטות (וּמכוֹערות) בְּאֶמצָעוּת חתיכת פְּלַסְטִיק שָקוּף לקערות סִינִיוֹת שמְשַכְפְּלות כל דבר שנִמצָא בהן, כמו מים או אורז.
אֶת מִזְוֶודֶת הקסמים הרִאשונה שלי קיבלתי מִדוֹדה אחרת שלי, שעָלתה עִם המִזוָודה ארצָה בִּשנות החמישים של המאה הקודמת. צָבעתי אֶת המזוודה החוּמה בכחול מְזַעזֵע, והיא שִימְשה אותי בְּמֶשך שָנים לְאִחסון אביזרי הקסמים שהִשַׂגתי, שבָּניתי וְשֶהִמצֵאתי. בַּמזוודה שמרתי אֶת כל המטפחות של אימי ושל סָבָתי (פעם מטפְּחות מֶשִי היו פְּריט לְבוּש קבוע של נשים), אֶת מַטֵה הקסמים שהֵכנתי מִכּיסא שָבור, גלילים מִפּח של ארובּה וקופסת שימורים שֶשִימשו לי לְקסם שהִמצֵאתי (הייתי מַראֶה שני גלילים רֵיקים וּמַתחיל לִשלוף מִתוֹכָם סרטים וּנייר טואלט, מֶטְרִים של נייר). בַּמזוודה היו גם כוסות יין, בלונים, שַפּוּד מַתֶכת וּמִסגְרות עץ בְּכל הגְדָלים — פריטים שהפכו כולם לִקסמים מדהימים בידַיי, ידֵי הקוסם הצעיר. שכחתי להזכיר שֶהָייתי אז בסך הכול בן 12!
ועוד דוֹדה אחת הייתה לי, 'הכי דוֹדה שֶיֵש', דוֹדה שפוגשים לְעיתים רחוקות, עִם רֵיח חזק של בושם והרבּה איפור, קצת שְמַנמוֹנֶת וּמצחיקה מאוד. הדוֹדה הזאת גרה באָמֵרִיקָה, וּמִשָם היא הֵביאה לי פעם אוצָר אמיתי: קָטָלוֹג של חנות קוסמים ענקית בִּנְיוּ יוֹרְק (קָטָלוֹג הוא סֵפר המְפָרֵט אֶת כל המוצרים שבּחנות). הקָטָלוֹג היה עָבֶה כמו ספר תנ"ך, והיו בו רק איורים טֶכְניים של הקסמים, בלי תצלומים. על פי האיורים הייתי צריך לדַמיֵין איך הקסם נִראֶה, להחליט אִם הוא יתאים לַמופע שלי וּלהבין איך עושׂים אותו! לִפעמים הקסם נִראָה לי בִּלתִי אֶפשרי, אבָל הִמשכתי לנסות: אולי זה הקסם האמיתי שחיפּשׂתי כל חיַי? הקָטָלוֹג היה מחוּלָק לִפרקים, פֶּרק לְכל נושׂא מֵעולם הקוסמים. היה בו פרק לְקִסמֵי מטפחות וּפרק לִקסמים מסוכנים, פרק לְקִסמֵי מחשבה ועוד. אני אהבתי בִּמיוחד אֶת 'קִסמֵי הקַבָּרֵט': הקסמים הכי קְלָסִיִים, שמיועדים לְמוֹפְעֵי במה. רציתי מאוד אֶת הארגז הזה שמַלבּישים על הרֹאש ונועצים בו בלי בעיה ארבע עֶשׂרה חֲרָבות. בַּסֵפר הזה היו מקופלים כל חלומותַיי לִהיות קוסם.
לתלמידַיי אני אומר שלא מְשַנֶה כמה קסמים הם יִלְמְדו וּמִמִי, העיקָר שיופיעו עוד וָעוד, שיִתְנַסוּ: כְּשֵם שטַייסים צריכים לִצבּור 'שְעות טִיסה', קוסמים צריכים לִצבּור 'שעות בָּמָה'. גם אני למדתי מִן הניסיון: בִּתחילַת דַרכִּי היו ההופעות הראשונות שלי ארוכות מאוד וְנִמְשְכו שלוש שעות. רק עִם הזמַן לָמדתי שמופע צריך להימָשֵך לְכל היותר 50 דקות.
כְּשֶהִתחַלתי לַעסוק בְּקוֹסְמוּת היה נהוג לִשמור אֶת הקסמים בסודיוּת מוּחלֶטת. יכולתי לִלמוד קסמים רק אִם מישהו הִסכּים לַחשׂוף לְפָנַיי אֶת סודותיו או מִסְפָרִים. היום, לְעוּמַת זאת, האִינְטֶרְנֵט מְאַפשֵר להגיע כמעט לְכל סוד שבָּעולם. שְאֵלַת הסודיוּת לִיוְותה אותי מִתחילַת דַרכִּי. כְּשֶשָאלתי אֶת דוֹדי יִצְחָק אִם מוּתר לי לְגַלוֹת אֶת סודות הקסמים וּלמי, הוא ענה שאסור בשום אוֹפֶן לגַלוֹת איך נַעשׂים הקסמים. עִם זאת, הוא הוסיף שדַרכָּם של סודות לְהִתגַלוֹת ורָאוּי לקבּל זאת. הוא הִרגיע אותי ואמר שגם אִם יתגלו סודותַיי הקהל לא יֶחדַל להגיע לַמוֹפָעים, כי כְּשֵם שֶילד שמְנַגֵן בכינור מַגיע יותר לאולמות הקוֹנְצֶרְטים מִיֶלד שאֵינו מנגן, כך אפשר להניח שיֶלד שלומד לִקְסוֹם יֹאהב לִצפּות בְּמופעים של קוסמים. אבָל, הִזהיר אותי דוֹדי, אם אתה מְגַלֶה אֶת סודךָ למישהו, עליךָ לוַודֵא שהוא בּאמת רוצֶה לִהיות קוסם ולא סְתם חַטְטָן סקרן שרוצֶה 'להַשְוִויץ' בַּסוד שהִגיע ליָדָיו. אני חושב שהוא צָדק, ולכן גם היום אני מקפיד ללַמֵד רק ילדים שבאמת רוצים לִהיות קוסמים. ועוד דבר: לְעולם אֵינִי מְגַלֶה סוד שֶמי שלומד אותו לא יוּכל לבַצעוֹ. למשל, אין סיכוי שאֲלַמֵד אֶתכם איך מַעלימים פיל, כי אני יודע שֶיִהיה לכם קשֶה להשׂיג פיל. וחוּץ מִזה, השִימוּש בחיות במוֹפעֵי קוסמים פָּסוּל בעֵינַיי.
הַקֶסם בַּקסמים הוא שהם מַשפּיעים בְּאוֹפֶן דומֶה על כל מי שצופֶה בהם. ביקרתי בַּאֲרָצות רבּות וּפגשתי אנשים רבּים: שוטרים, מוֹכְסים, אנשֵי ביקורֶת הגבוּלוֹת, פקידי דואר וּבַנק, וכולם, בלי יוצא מהכּלל, נִשארו פְּעוּרֵי פֶּה כְּשֶהַמִטפַּחת האדומה נֶעלמה והופיעה שוב יש מֵאַיִן. הם הֵגיבו ממש כמו מִיכַל, שֶלְפָנֶיה הִצגתי אֶת הקסם הזה בַּפּעם הראשונה. בַּצבא הִמציאו לִכבודי תפקיד מיוחד: קַצָ"ר — קוסם צְבָאי רָאשי, ואפילו שָם קֶסם המטפחת הנֶעלמת היה לָהיט. הרַסָ"רים (המְפַקדים שאַחרָאים על המִשמַעת, הסֵדר והניקיון בַּמחנה) צחקו בְּפֶה מלא בְּכל פעם שהמטפחת הייתה נֶעלֶמת וּמופיעה, ורצו מאוד לִהיות חברים שלי.
עִם השָנים לָמדתי לַהפוך אֶת הקסמים לִכלִי לִיצִירַת קֶשר, 'לִשבירת קֶרח' בין אנשים וְלַהֲפָגַת מֶתַח. ואֶת הסוד הגדול הזה אני מַעביר לְתַלמידַיי: קסם הוא כמו מַפתח של הלב — בְּעֶזרַת חיוך וקסם תוּכלו להמֵס כל לב.
פורסם בעיתון 'עיניים'
השארת תגובה
חייבים להתחבר כדי להגיב.
