סיפור ראשון: העיפרון הקסום – מנקודת מבטו של איתי (ילד שמגיע לאירוע)
אני מודה שהייתי קצת מבואס בהתחלה. כולם מדברים על כיתה א׳ כאילו זה דבר מגניב, אבל אני אהבתי את הגן. יש לי חברים שם והגננת עדי שתמיד מחייכת. אמא אמרה שעכשיו אני ״גדול״ וצריך ללמוד דברים חדשים, אבל לא הייתי בטוח שאני רוצה להיות גדול.
אתמול הלכנו למקום שנקרא ״בית הספר לקוסמים מתחילים״. אני חושב שזה יהיה משעמם כמו האסיפת הורים בגן, כששיחקתי בטלפון של אבא כי הייתי צריך לחכות.
אבל כשנכנסנו, ראיתי איש עם כובע מצחיק שהציג את עצמו כ״קליוסטרו הקוסם״. הוא דיבר מצחיק והעיניים שלו אנחנו יכולים להיות קוסמים. לא האמנתי לו, אבל בכל זאת התרגשתי.
הוא לימד אותנו קסם עם עיפרון. לא עיפרון רגיל – עיפרון קסום! קליוסטרו הראה לנו איך להחזיק אותו ככה שנראה כאילו הוא נמס ומתכופף. ניסיתי פעם אחת ולא הצלחתי. ניסיתי עוד פעם, ופתאום – וואו! הייפרון שלי נראה כאילו הוא מתכוף ממש! הילדים האחרים הסתכלו עליי עם עיניים גדולות.
״איך עשית את זה?״ שאלה ילדה עם צמות. הסתכלתי על קליוסטרו והוא קרץ לי. "קוסם אמיתי לעולם לא מגלה את הסודות שלו," אמרתי, בדיוק כמו שהוא לימד אותנו.
אחר כך למדנו קסם עם אותיות שמסתדרות במילים קסומות, וגם איך להעלים דברים קטנים. וכשהגיע הזמן לחדר הבריחה, אני הייתי זה שפתר את החידה הראשונה! אני לא מצליח לפתור אותה!
בדרך הביתה, הראיתי לאמא ואבא את כל הקסמים. אמא אמרה שזה מדהים וגם שאלה אם אני רוצה להתחיל לקרוא ספר על קוסמים צעירים. אמרתי כן! כי פתאום הבנתי שאם בכיתה א׳ לומדים לקרוא, אז אוכל לקרוא לבד ספרים על קסמים וללמוד עוד טריקים.
הלילה שמתי את ערכת הקסמים שלי ליד המיטה. מחר אני אקסים את סבא וסבתא כשהם יבואו לארוחת שישי. ואחרי זה… כיתה א׳? אני חושב שזה יהיה מגניב אמיתי. אני אפילו אהיה קוסם-מדען כשאהיה גדול. או קוסם-מורה. או סתם קוסם. כמו קליוסטרו.
סיפור שני: הקסם שבשינוי – נקודת מבט של מיכל (אמא שמשתפת)
״אמא, אני לא רוצה לכיתה א׳,״ הייתה המנטרה של דניאל שלי בימים האחרונים. והבנתי אותו. גם אני חששתי מה מעבר הזה. דניאל הוא ילד רגיש, מתבודד קצת, ילד של ספר אחד-אחד ומשחק אחד-אחד, לא של כיתה הומה עם 34 ילדים.
כשקיבלתי את ההזמנה מהעבודה ל״בית הספר לקוסמים מתחילים״, הייתי סקפטית. עוד ניסיון שלבי אנוש לצאת ידי חובה עם "פעילות לילדי משא"? אבל דני דווקא התעניין כששמע את המילה ״קוסמים״, אז החלטנו ללכת.
זה היה אחר צהריים שישי. במקום לשקוע בנטפליקס אולחם על זמני מסך, מצאנו את עצמנו בעולם אחר. קליוסטרו, הקוסם, היה מרתק. לא רק בגלל הטריקים (שהיו מרשימים), אלא בגלל הדרך שבה הוא דיבר עם הילדים. בגובה העיניים, בלי להמעיט, עם כבוד.
הוא לימד אותם שלושה קסמים פשוטים אבל מדהימים. ראיתי את דניאל שלי, הישן, עומד מול קבוצת ילדים ומדגים איך הוא מכופף עיפרון בלי לשבור אותו. ראיתי את העיניים שלו נדלקות הצליחו. ראיתי אותו מתחבר לילד אחר התקשה, ומסביר לו בלחש את מה שקליוסטרו הראה להם.
בין הבריחה המהיר הוא היה כמו אריה. כשקליוסטרו שאל שאלה על האותיות שצריך לסדר, דניאל ידע. לא ידעתי שהוא כבר מזהה אותיות כל כך טוב. התביישתי שהפתעתי – הרי אני אמא שלו.
״הקסם האמיתי,״ אמר קליוסטרו לפני שעזבנו, ״זה לא בתוך הקלפים או הפרונות. הקסם האמיתי נמצא בראש שלנו, אנו להסתכל על משהו מפחיד ולראות בו הזדמנות.״
בבית, דניאל סידר את ערכת הקסמים קיבל בקופסא מיוחדת. הוא ביקש שנקנה לו עוד קסמים. ואז, כמו בדרך אגב, הוא שאל: ״אמא, בכיתה א׳ ילמדו אותנו עוד קסמים עם אותיות, כמו הקסם עם המילים שקליוסטרו הראה לנו?״
הסברתי לו שבכיתה א׳ ילמד לקרוא, וזה כמו קסם, כי פתאום סימנים על נייר הופכים לסיפורים שלמים. העיניים שלו נדלקו. ״אז אני אוכל לקרוא את הספר עם ההוראות לקסמים בעצמי?״ שאל. חיבקתי אותו. ״כן, מתוק שלי. זה הקסם הכי גדול שיש."
לפעמים, בתור הורים, אנחנו רק צריכים למצוא את הגשר הנכון, את הדלת הנכונה. והדלת הזו, מסתבר, הייתה קסומה.
סיפור שלישי: הילדה עם שיער הלהבות – סיפור על קסם אמיתי
הפעם הראשונה שראיתי אותה הייתה באירוע בבית הספר לקוסמים. ילדה קטנה עם שיער אדום בוהק כמו להבות. עמדתי בצד, כמו תמיד, מכין את הקלפים והמטפחות. חמישים שנים על הבמה, ועדיין התרגשות לפני כל המופע.
היא לא שמה לב אלי בהתחלה. עיניה היו נעוצות ברצפה, וידיה אחזו בחוזקה בידי אימה. שמעתי את האם לוחשת: ״שרי, זה יהיה בסדר. את התהני.״ הילדה לא נראתה משוכנעת.
בהופעה הרגילה. הקסמים שעושים רושם על ילדים – כדורים משימות, חבלים שמתחברים, קלפים שמשנים צבע. הילדים צחקו ומחאו כפיים. כולם, מלבדה. היא המשיכה להביט ברצפה.
אני צריך לבחור בה. משהו אמר לי שיש שם סיפור. ״את, עם שיער האש,״ קראתי, וחייכתי אליה. היא הרימה את העיניים, מופתעת. ״אני?״ לחשה. הנהנתי.
בהיסוס, היא התקדמה. שמעתי לחישות מהילדים האחרים. ״זאת שרי, היא לא מדברת כמעט אף פעם״״ ״היא חדשה, עלתה לארץ לפני חודשיים״.״
כשהגיעה אלי, רכנתי אליה. ״יש לי קסם מיוחד״, אמרתי לה בשקט. ״אבל אני צריך עזרה. האם תעזרי לי?״ היא הנהנה, עדיין חוששת.
הוצאתי נייר לבן וטושים. ״בואי נכתוב יחד כמה אותיות״, אמרתי. ״איזה אותיות את מכירה בעברית?״ היא מחשבת לרגע. ״א… ו… אולי ש״ אמרה בקול קטן, במבטא רוסי כבד.
כתבנו יחד את האותיות. ואז הראיתי לה איך אנחנו יכולים לסדר אותם ולקפל את הנייר בדרך אחרת, כך שכשפותחים אותו בצורה אחרת, האותיות מסתדרות למילה חדשה.
״מה כתוב?״ שאלתי אותה. היא הביטה, נאבקת. ואז הבזיק חיוך. ״אור!״ אמרה, הפעם בקול חזק יותר. ״נכון מאוד!״ אמרתי, ואז הוצאתי מכיסי לפיד קטן עם נורת לד, המתעורר לחיים כשלוחצים עליו. נתתי לה אותו. ״זה בשבילך,״ אמרתי. ״כי עכשיו את מביאה אור״.
היא לקחה את הלפיד, והפעם החיוך כבש את כל פניה. כשחזרה למקומה, ראיתי אותה לאמא שלה את הנייר המקופל ואת הלפיד. היא דיברה במהירות, מתרגשת.
האירוע, כשלימדתי את הילדים את הקסמים, היא הייתה הראשונה שהצביעה. וכשהגיע זמן הבריחה, היא עמדה בקדמת הקבוצה.
האם ניגשה אלי אחרי הכל. "אני לא יודעת מה עשית", אמרה לי בדמעות. ״היא לא דיברה כמעט מאז שעזבנו את אוקראינה. המורה אמרה שיש לה פחד במה וחרדה חברתית.״
חייכתי. "לא עשיתי שום קסם", אמרתי. ״הקסם היה בה, כל הזמן. היא רק הייתה צריכה מישהו שיראה אותה."
בדרך הביתה חשבתי על כל הילדים שנפגשו במהלך השנים. על כל הקסמים שלימדתי. שוב ושוב אני מגלה – הקסם האמיתי אף פעם לא היה בקלפים או בחבלים. הקסם האמיתי הוא לראות ילד מגלה יכולת חדשה, ביטחון חדש, אור חדש.
זה הקסם שמחזיק אותי על הבמה כבר יותר מחמישים שנה.
