# המטפחת האדומה
היה זה יום חורף שמשי בתל אביב של שנות השבעים. רוח קלה נשבה מכיוון הים, והריח המלוח התערבב בניחוח מאפה שעלה ממאפיית הפינה. הייתי אז ילד "חנון", כפי שקראו לזה, או "ילד טוב ירושלים". לבשתי תמיד אחרת מהילדים האחרים, והמילים הסתבכו לי בפה בכל פעם שניסיתי לדבר עם בנות.
באותו יום, כשמיכל קראה לי "השמן הזה", הרגשתי את העולם מתמוטט. האוזניים שלי בערו, והפנים שלי האדימו כמו עגבנייה בשלה. אבל אז נזכרתי במילים של דוד יצחק: "תקסים אותם, תשגע אותם, ותראה איך הם נהיים שמחים." בידיים רועדות שלפתי את המטפחת האדומה מהכיס.
"מיכל, את רוצה לראות קסם אדום?" שאלתי, קולי יציב להפתעתי. היא עצרה, הניחה את ידיה על מותניה בתנועה מזלזלת. "אה, אתה לא רק שמן, אתה גם קוסם?" הצחוק של החברים שלה היה כמו מחטים קטנות, אבל משהו בתוכי כבר התחיל להתעורר.
התקרבתי אליה, הושטתי את המטפחת האדומה. "תבדקי אותה," אמרתי, מביט ישר לתוך עיניה. משהו במבט שלי גרם לה להשתתק. היא לקחה את המטפחת, בדקה אותה מכל הכיוונים. "מטפחת רגילה," אמרה, אבל הפעם בלי הלעג בקולה.
הסתובבתי לכל החבורה, זרקתי את המטפחת באוויר, תפסתי אותה ביד ו… נעלמה. השקט שהשתרר היה מוחלט. ניגשתי למיכל, ביקשתי ממנה לחלוץ את הנעל שלה. מתוך הנעל שלפתי את המטפחת האדומה, כאילו הייתה שם כל הזמן.
"אפשר להיות חברה שלך?" היא שאלה, והפעם החיוך שלה היה אמיתי. באותו רגע הבנתי שמצאתי את הכוח שלי. לא הייתי עוד "השמן הזה" – הייתי הקוסם של הכיתה.
מאז, בכל פעם שאני מבצע את קסם המטפחת האדומה, אני נזכר באותו יום. בכל פעם שאני רואה את העיניים של הצופים נפערות בפליאה, אני מרגיש שוב את אותה התרגשות של הילד הקטן שגילה את הכוח המופלא של הקסם.
# המערה של אלנבי
בקצה רחוב אלנבי, מול כיכר המושבות, הייתה מערת פלאות אמיתית. חדר מדרגות חשוך הוביל למקום שהיה בשבילי הקסום ביותר בעולם – חנות הקוסמים. המדפים היו עמוסים בקופסאות קסמים, מקלות, מטפחות ומסכות, הכול בצבעי אדום, שחור וזהב.
אברהם, בעל החנות חסר השן, ומשה המנהל עם הציפורן הארוכה וטבעת היהלום, היו השומרים של אוצרות הקסם. הייתי חוסך דמי כיס במשך חודשים כדי לקנות אביזר אחד, ואמא הייתה משלימה את החסר בחיוך מבין.
כל ביקור במערה היה הרפתקה. דוד יצחק היה מלמד אותי איך לבחור את האביזרים הנכונים, איך להבין מה באמת שווה את הכסף. "תסתכל מעבר לנוצץ," היה אומר, "הקסם האמיתי הוא במה שאתה יכול ליצור עם זה."
זכור לי במיוחד היום בו קניתי את הקופסה המסתורית – קופסה פשוטה שחורה שיכלה להכפיל כל חפץ שהונח בה. חסכתי במשך שלושה חודשים, ויתרתי על גלידה וממתקים. כשסוף סוף הגעתי עם הכסף, אברהם חייך את חיוכו החסר שן ואמר: "ידעתי שתחזור."
# לימוד הקסם
דוד יצחק לימד אותי שהסוד האמיתי של הקסמים אינו טמון רק בטכניקה, אלא באהבה למקצוע ובסבלנות אין קץ. בבית שלו בירושלים, מוקף בספרים עתיקים על קסמים, היינו מבלים שעות בתרגול של תנועה אחת, עד שהייתה מושלמת.
"תראה," היה אומר, "כל קוסם יכול להעלים מטפחת. אבל רק קוסם אמיתי יכול לגרום לאנשים להרגיש שהם ראו משהו קסום באמת." היינו יושבים במטבח, אוכלים את העוף בסומק של הדודה, והוא היה מספר לי סיפורים על קוסמים גדולים מהעבר.
למדתי ממנו איך להפוך חפצים פשוטים לאביזרי קסם מדהימים. קערת פלסטיק הפכה לכלי פלא, מטפחת ישנה של אמא הפכה למכשיר קסמים, וכיסא שבור הפך למטה קסמים. אבל מעל הכל, הוא לימד אותי שהקסם האמיתי הוא ביכולת לגרום לאנשים לחייך, להאמין לרגע שהכל אפשרי.
היום, כשאני מלמד את תלמידיי, אני מעביר להם את אותה אהבה לקסם שדוד יצחק העביר לי. אני מספר להם שקסם הוא כמו מפתח של הלב – עם חיוך וקסם קטן, אפשר להמיס כל לב, בדיוק כפי שהמטפחת האדומה המסה את הלב של מיכל באותו יום רחוק.
