פעם, בהופעה בפני קהל גדול, ביצעתי קסם שכלל מחט ועור. אני לא אכנס לפרטים כאן — אבל אני זוכר את הצעקות, את הפנים הלבנות, את האדם שניסה לעמוד ולצאת ואחרים שמשכו אותו חזרה. ואחרי שהקסם נגמר — אחרי שהכל התבהר כסימולציה — השמחה שפרצה באולם היתה מהסוג שאני חיי בשבילו.
פחד ואדרנלין הם כלים עוצמתיים בארגז הכלים של הקוסם. אבל הם גם הסכינים החדות ביותר — שאפשר לפגוע בהן אם לא מחזיקים אותן נכון.
בשיעור על קסמים מפחידים, אנחנו מדברים קודם על הפסיכולוגיה של הפחד. למה אנשים נהנים לפחד? מה קורה בגוף כשאנחנו רואים משהו מאיים? ואיך הקוסם יוצר תחושת איום בצורה בטוחה לחלוטין?
הפחד בקסמים עובד כי הוא מפעיל מנגנוני הישרדות עתיקים. הגוף אינו מבחין בין פחד אמיתי לפחד ״מבויים״ — הוא מגיב לשניהם. האדרנלין עולה, הלב פועם, הנשימה מואצת. ואז — כשמתגלה שהכל היה קסם — הגוף משחרר את כל המתח בגל של שמחה ועצמאות.
אבל — וזה חשוב מאוד — הגבולות האתיים הם חלק בלתי נפרד מהשיעור. לא כל אדם רוצה לפחד. לא כל קהל מוכן לזה. קוסם שמשתמש בפחד מבלי להבחין מי לפניו — עלול ליצור חוויה טראומטית, לא מהנה. ולכן, לפני כל קסם מהסוג הזה, אני תמיד בודק: האם הקהל הזה נמצא במקום נכון? האם יש שם ילדים קטנים? האם מישהו נראה חרד?
הכוח להפחיד הוא כוח גדול. ועם כוח גדול מגיעה אחריות גדולה.
קסמים מהז'אנר הזה — כשהם מבוצעים נכון — הם בין הזיכרונות הנדירים ביותר שקוסם יכול להעניק. אנשים לא שוכחים את הרגע שבו לבם עצר ואז השתחרר.
מה גורם לכם לפחד קצת — אבל בסוף גורם לכם לצחוק? מה הרגע שבו הפחד הפך לשמחה בחייכם?
