אני זוכר את הפעם הראשונה שעמדתי מול קהל. לא קהל גדול — שלושה ילדים בחצר האחורית של הבית, בני שכנים שנדחסו על ספסל עץ ישן. הייתי בן אחת עשרה. ידיי רעדו כמו עלה בסתיו, והקלפים החליקו מבין אצבעותיי פעמיים לפני שהצלחתי לאחוז בהם כמו שצריך. אבל כשהבחורה הקטנה עם הצמות הסתכלה עליי בפה פעור ושאלה ״איך עשית את זה?״ — משהו בי התעורר לנצח.
בשיעור הראשון שאני מעביר, אני תמיד שואל את התלמידים: ראיתם פעם קוסם שהרשים אתכם באמת? לא בטלוויזיה — בחיים האמיתיים, מרחק נגיעה, מול הפנים שלכם? רוב הידיים עולות לאט. ואז אני שואל: ולמה אתם כאן? התשובות שאני שומע — ״רציתי תמיד ללמוד״, ״ראיתי קוסם בחתונה של הדוד שלי״, ״חשבתי שיהיה כיף״ — כולן נכונות. כולן מביאות אנשים לחדר. אבל רק אחת מביאה אותם להיות קוסמים אמיתיים: הרצון להעניק לאחרים את אותו רגע של פה פעור.
בשיעור המבוא, אנחנו עושים משהו שנראה פשוט אבל הוא עמוק מאוד: לומדים להחזיק חפיסת קלפים. נשמע טכני? אולי. אבל דרך האצבעות עוברת כל הנפש של הקוסם. קוסם שמחזיק קלפים בצורה נכונה נראה כמי שנולד עם חפיסה בידיו. קוסם שמחזיק אותם לא נכון — כל הקהל יודע שמשהו לא בסדר, גם אם הם לא יכולים להסביר מה.
יש לי קסם שאני מציג בשיעור הראשון. אני קורא לו ״חידת אדום-שחור״. הוא לא מורכב. אבל כשאני מבצע אותו נכון, עם הפאוזות הנכונות, עם מבט הנכון — אני רואה את הרגע שבו הקהל מפסיק לנשום. זה הרגע שכל קוסם מחפש. ואני רוצה שכל תלמיד שלי ידע איך להגיע לרגע הזה.
שנים של הופעות לימדו אותי שהקסם הגדול ביותר לא נמצא בטכניקה. הוא נמצא בחיבור בין הקוסם לקהל — ברגע שבו שני בני אדם חולקים ביחד חוויה שאין לה הסבר. זו הסיבה שאני מלמד. זו הסיבה שאתם כאן.
ספרו לי — מה הקסם שהכי הרשים אתכם בחיים שלכם? ומה הוא עורר בכם?
