|
בגיליון הנוכחי:
אהבה: הנס הקסם הטריק המיוחד שביניהם
'השעמום ככורח': על ההסתובבות במיקלטים
אתגר- חיתוך בננה עם העפת קלפים
קליוסטרו ב'עולם הבוקר' שיחה מרתקת ו 2 קסמים הורסים
אהבה: הנס, הקסם והטריק המיוחד
כל אחד שחווה אהבה חווה קסם עם אדם נוסף. פתאום הכל מואר, העולם מחייך אליך. המפגש עצמו מזכיר לך שניסים אכן מתרחשים. אהבה היא אחת מהתופעות הבודדות שאפשר לומר עליהן – יש כאן גם קסם וגם נס וגם טריק
בהיררכיה המקובלת של שלושת המושגים האלה, טריק הוא הנחות ביותר – נחמד ומשעשע, אבל לא ממש מכובד. במילון אבן שושן לא תמצאו אותו, אבל ברשת הוא מוגדר: תַּכְסִיס, תַּחְבּוּלָה, תַּרְגִּיל, תַּעֲלוּל.
ומהו קסם? נַחַש, כישוף, הגדת עתידות. ובהשאלה: פלא, תופעה נפלאה, משיכת לב, לקיחת הלב שבי, כוח משיכה כבכישוף. וישנה גם הגדרה מדעית מנוסחת היטב: הקסם הוא פעולה שבה התפישה החושית מובילה לפרשנות מוטעית של המציאות. הקסם מעורר סקרנות וספק, הוא מדהים ומרגש, וברמה הכי גבוהה שלו יכול להיות שובה-לב.
והנס? על פי ההגדרה המילונית זהו מעשה פלא, דבר שלמעלה מן הטבע. הנס מופלא ונדיר הוא, משהו שכולם מייחלים לו ומעטים אפילו חוֹוִים אותו.
מילת קסם ביהדות ובנצרות
מה זה בעצם אַבְּרָקָדַבְּרָה? על פי ויקיפדיה המילה הזאת מופיעה שפות רבות, ובכולן היא מייצגת כישוף או קסם. לפי המאמינים בתורת הנסתר, אם היא כתובה על קמע ביכולתה לשחרר את נושא הקמע ממחלות ומאסונות.
יכולת זו של המילה הופיעה בראשונה בספר De Medicina Praecepta, שכתב רופאו של הקיסר הרומי קרקלה, קווינטוס סרנוס. על פי סרנוס, שהשתמש בכישוף כדי לטפל בחום, יש לכתוב את המילה ABRACADABRA 11 פעמים על פיסת נייר, כשבכל פעם מחסירים אות אחת מהמילה, ואת פיסת הנייר קושרים סביב צווארו של החולה בחוט פשתן. כעבור תשעה ימים עומד החולה שכגבו לנהר הזורם מזרחה ומשליך את פיסת הנייר לאחור, אל מי הנהר. כשממוססים המים את המילים, החום יורד לרמתו הנורמלית. הפופולריות של השיטה גברה בימי הביניים, והיו אף שניסו להשתמש בה כדי לרפא את המגפה השחורה.
לפי פרשנות אחרת, שמקובלת עלי יותר, אברקדברה במקור הוא צמד מילים עתיק שהשתבש: אברא כאדברה. מסתבר שכמו מושגים רבים בכדור הנהדר שלנו, מקור המילה המאוד נפוצה הזאת הוא יהודי, ונכתב בארמית: אברא כאֲדַבְּרָה – אֶברָא את אשר אדבר. ובלשון פשוטה, "אצליח לברוא כל מה שאומר", או "מילה של גבר".
אבל העסק קצת מסתבך כשגולשים לשפות אחרות. פירוש המילה אברקדברה בלטינית הוא "חטוף את הגופה", בדומה ל-hoc est corpus, שפירושו 'הנה הגופה', וזה הפך, כפי שניחשתם בוודאי, ל"הוקוס פוקוס".
ללמוד את הטריק של ההווה
יש משהו טריקי באפשרות לפנטז. הנה אתה שם, בעתיד, או מתרפק על העבר. כך או כך אתה מצליח להתרחק מההוויה שלך, מההווה, מהצורך להיות נוכח כאן ועכשיו.
הקושי הכי גדול שמלווה אותי מילדותי הוא להיות נוכח בהווה. שנים של חינוך פולני חסר פשרות יוצרות בך קבעונות. "אתה מוכרח לחשוב על העתיד," אמר לי אבי אלפי פעמים, או "ללמוד מטעויות העבר" שאמי היתה מוסיפה, קצת יותר ברכוּת, כי העובדה שהטעויות כבר מאחוריי הביאה הקלה. במסע הפרטי שלי חיפשתי כמה פעמים מורה שיעזור לי להיות כאן ועכשיו, ללמוד את הטריק של ההווה.
פגשתי לא מעט אנשים כאלה, שישבו מולי בשלווה ועסקו בשלהם בשקט וביסודיות, ולא מתוך אובססיה אלא ברוח הזֶן. חלקם היו פריקים בודהיסטים, אבל היו ביניהם גם חובשי כיפות, מלומדים ואנשים כמוני וכמוך שהצליחו ללמוד את "סוד החיים הגדול" - להיות כאן ועכשיו זה שממנו אפשר להגיע אל הקסם.
המורה שלי לצורפות לא היה, למיטב ידיעתי, מאנשי הזֶן, אבל הוא הצליח להוביל אותי במשך תקופה של שנתיים בדרך מחומר הגלם אל השלם; "כמעט שלם", הקפיד לומר. כשמצא פגם כלשהו בטבעת שיצרתי, הייתי מזכיר לו את האינדיאנים שתמיד פוגמים במכוון ביצירותיהם, כדי לא להרגיז את האלים עם שלמוּת.
אני מאמין שלהיות כל כולך בהווה זה הכי קרוב לשלמות שאדם יכול להגיע אליו. הוסף לזה את מה שאני קורא לו "בחלוף הזמן", העובדה שכל כך קשה לקבלה, ותקבל את הבסיס לקסם. אם תצליח לחיות את ההווה ולקבל בנוחות את "בחלוף הזמן", תצליח לראות ולחוות קסם אמיתי.
הכמיהה לנס
חוק ליטלווד: נס בערך פעם ב-35 ימים
ג'ון אדנזור ליטלווד, מתמטיקאי מאוניברסיטת קיימברידג', פרסם אוסף של עבודותיו בספר שנקרא "אנתולוגיה של מתמטיקאי". בין השאר מופיע בספרו חוק שנקרא על שמו, הקובע שכל אדם צריך לצפות שיקרה לו נס בקצב של פעם בחודש לערך. מטרת חוק זה היא להפריך את קיומן של חלק מהתופעות העל-טבעיות לכאורה, והוא קשור למקרה הכללי של חוק המספרים הגדולים באמת, שקובע שבהינתן מרחב דגימה גדול מספיק, דברים לא סבירים ביותר יקרו בתדירות גבוהה. חוק ליטלווד מוסבר כדלקמן: נגדיר נס כאירוע הקורה בתדירות של פעם במיליון. נניח שבמהלך השעות שאדם ער ומודע, הוא יחווה אירוע פעם בשנייה. בהנחה שאדם ער ומודע רק שמונה שעות ביום, ב-35 יום הוא יחווה 1,008,000 אירועים. בהתאם להגדרה שלנו למושג 'נס', אדם צריך לצפות להתרחשות של נס בערך פעם ב-35 ימים.
בדרך כלל מגדירים כנס התרחשות שאינה יכולה לקרות בדרך הטבע, במיוחד כשמדובר באירוע הצלה כמו היחלצות לא הגיונית מתאונת דרכים. עם זאת, יש הרואים גם בפורענויות שההסתברות שיקרו בדרך הטבע נראית נמוכה מדי מעין "נס", כאילו התרחשותן מעידה על התערבות על-טבעית.
למה בעצם בני האדם זקוקים לנס? אולי מכיוון שעובדת מותם הקרֵב ידועה להם, אך הם מתקשים להשלים איתה ובעצם היו רוצים למצוא את הדרך לבטל את הקץ. בשביל זה באמת צריך נס. ולפעמים באמת קורים ניסים. בתחום הרפואי, למשל, כשהמוות המתקרב וַדאִי ואז באיזו דרך פלאית מתרחש הנס שאפילו הרופאים האופטימיים ביותר עומדים ומשתאים למראהו. נס רפואי הוא מושג כמעט יומיומי בעיתונות.
בסיפורי פולקלור ודת ובאגדות, הנס קורה רק לטובים. הם "מרוויחים" אותו בהתנהגותם המופתית. ואולי, עם אמונה וקצת מזל גם לך יקרה הנס. אנשים מוכנים להיטלטל לקצה העולם כדי לפגוש את הנס או לקבל השראה שתוביל אותם אליו. הם ייסעו דרך ארוכה כדי להשתטח על קברי צדיקים ולזכות באמצעותם בנס המיוחל – פרס ראשון בלוטו, אביר על סוס לבן, לידה כנגד כל הסיכויים, או הבראה ממחלה סופנית. בעת מצוקה יהיו שישלשלו את כל כספם לידי המכשף או המקובל שיבטיח להם את הנס שיפתור להם את כל הבעיות.
גם לי קרו ניסים לא מעטים שבאו בהפתעה, בדקה ה-90, ושלפו אותי מפי התהום. חוויתי את קסם החיים, שהוא בעצם החוויה הרגשית של 'הנס הקטן', הרגעי. זה קרה בתקופות מסוימות בחיי, כשהייתי מחובר לעצמי מספיק בשביל להתרגש מפרח בודד שנקרה בדרכי, מספיק כדי להיות מסוגל לראות את הקסם שבפריחתו, מספיק כדי להבחין בקסם הצבעים העזים שמשחה יד אמן נעלמה ברקיע בעת שקיעה סתווית. שלא לדבר על הקסם המדהים של הלידה. רגע המפגש עם בני, חמש דקות לאחר שנולד בניתוח קיסרי, היה מהרגעים הנדירים הנצורים בי. זהו ללא ספק הקסם המופלא ביותר שזכיתי לו.
הבעיה עם ניסים היא שאי אפשר לקבל אותם בהזמנה או תפורים לפי המידה. הם תמיד בלתי צפויים ומפתיעים, ולא פעם קורים ממש ברגע האחרון.
מתנת הקסם
פגשתי מחולל ניסים אחד או שניים. שלא במפתיע הם היו אנשי דת, מה שמוביל אותי למחשבה שכדי לחולל ניסים, לחוות אותם ולזכות בהם, כנראה צריך אמונה ברורה וחזקה.
אבל כדי לחוות את הקסם אתה נדרש רק לפתיחות, אתה צריך לאפשר לו לקרות. זה תלוי רק בך, הצופה. אם תאפשר לקסם לקרות, הוא יתרחש מול עיניך. ולעומת זאת, אם אתה נעול וחוסם את עצמך שום דבר לא יעזור, לעולם לא תחווה את ההתרגשות הזו לעמוד מול משהו שקרה או קורה וכולך נפעם ומרוגש בחוויה חד פעמית.
היכולת לגנוב את הפוקוס ("פוקוס מן" ברוסית זה קוסם) היא אחת מההגדרות של קוסם טוב, מאחז עיניים ואמן אשליות. כדי לבצע טריק לא צריך שום דבר, אפילו לא זריזות ידיים, רק למצוא את הגישה לסוד, סוד אחד בודד שמבדיל בינך לבין הצופה בך, כשהוא משתאה והמום ולרגעים מאמין שאתה קוסם אמיתי. אבל ברגע שהסוד נגלה לו, מתלווה לגילוי גל של תדהמה מהולה בכעס: מה, זה כל כך פשוט? איך לא חשבתי על זה. בדרך כלל אנשים אינם נוטים ברגעים כאלה להודות בטיפשותם ובעיוורונם.
בכל פעם שאני לובש את גלימת הקוסם, אני רואה מולי מאות אנשים עיוורים למחצה, כאלה שבחרו לא לראות חלק מהדברים, אולי כי באמת זה בלתי נסבל לראות הכל. תארו לכם שתהיו מסוגלים לראות לחלוטין את מי שיושב מולכם, מבלי להשליך עליו את עצמכם, מבלי להמציא ולדמיין. הרי אז אפשר לומר שזכיתם לחוש אהבה.
מה זאת אהבה
אהבה היא אחת מהתופעות הבודדות שאפשר לומר עליהן – יש כאן גם קסם וגם נס וגם טריק. כל אחד בינינו שחווה אהבה, חווה קסם שהתהווה מול עיניו, עם אדם נוסף. פתאום הכל מואר מסביב, העולם מחייך אליך כשאתה מאוהב. המפגש עצמו מזכיר לך שניסים אכן מתרחשים, וברוב המקרים מפגש כזה מתחולל אחרי שכבר ויתרת וחדלת להאמין.
אנשים עושים בחירות מחורבנות רק כדי להיווכח שאין כזה דבר "קסם אמיתי" – אהבה טובה. אם הם בני מזל וקורה להם הנס האמיתי, הם מגלים בתוכם את הפתיחות הנדרשת כדי לאפשר לקסם להתחולל בנפשם ולהיפתח לאהבה. והטריקיות שבאהבה, אוי, כמה שהיא יכולה להטעות ולחמוק, להופיע ולהיעלם, הכי מאחזת עיניים שיש, יותר מכל קוסם שהכרתי.
מסתבר שרוב האנשים אינם מבחינים בהבדל בין קסם לבין טריק. גם כשהם כבר פוגשים בן זוג מתאים יש להם הסבר מאוד רציונלי, מסודר וברור איך זה קרה, איך הם נפגשו במקרה. מדוע זה אינו "קסם אמיתי".
פורסם בערוץ יחסים Y-NET
כשהשעמום נהיה כורח
הקצ"ר- קוסם צבאי ראשי, דצמבר 1980, (וכן עשיתי שטויות בעברי והייתה לי יונה שם)
לבן שלי אני תמיד אומר: "שעמום זה מצב נפשי", זה לא קשור למציאות החיצונית, לאירועים או לגירויים מבחוץ, זאת חוייה אישית ופנימית לחלוטין שאתה צריך להחליט איך אתה מתמקם מולה.
במיקלטים בדרום זה לא נכון, השעמום הוא כורח, אין לך ברירה אלא להשאר במיקלט או בצמוד אליו, אין לך ברירה אלא לצייר ולעשות עבודות יד, קצת לשחק בקלפים או במשחקי קופסא, לחזור ולתקשר עם הסביבה שלא דרך מסכים, ישירות בדיבור ושיחה.
באף מיקלט ששהיתי בו לא היתה טלויזיה, בכולם מצאתי ילדים חסרי סבלנות, כמעט ללא גירויים מהסוג ה'רגיל' ועם חוייה שבסופו של דבר תתרום להם מאוד.
בשבועיים האחרונים אני מוצא את עצמי בדרום הארץ, בדרום הפרוע, איפה שנופלים מהאויר טילים, ומדי פעם מתנגנות אזעקות שגורמות לאנשים לרוץ על נפשם. בימים כתיקונם אני בכלל איש של צפון, אבל הימים אינם כתיקונם, ואני מגלה מחדש את הדרום.
במסגרת עבודתי כקוסם, חויתי 3 מלחמות, בסדיר בהיותי הקצ"ר קוסם צבאי ראשי, פרצה מלחמה לבנון הראשונה, שלחו אותי בין המיקלטים בקרית שמונה, מסביב קטיושות נופלות ואני עם מזוודת עור חומה, לבוש במדי חייל, מאופר כמכשף אפריקאי מסתובב במיקלטים משמח ילדים.
הילדים של פעם היו הרבה יותר היסטריים, מפוחדים ביותר, או שאולי בכלל זה הפילטרים שלי שהשתנו במהלך השנים. הילדים של היום מודעים לכל הפרטים, הם מוכנים יותר ומרגישים מעורבים יותר, הנה דוגמא למשהו מוצלח שה'מידע הנגיש' הצליח לעשות.
בדרך עברנו עוד מלחמה, 'שלום הגליל' קראו לה, גם אז הסתובבתי במיקלטים שבצפון, כאזרח, קוסם, לפחות פעמיים הקטיושות נפלו קרוב אלי, מספיק קרוב בשביל להפחיד אותי עד אימה.
הדרך יכולה להפחיד אבל במופע על הבמה אין מקום לפחדים אישיים, בכלל אין מקום ל'אישי', אני צריך לשים לרגע את הפחדים והחששות שלי בצד, ללבוש את גלימת הקוסם ולעזור לנוכחים 'לעוף', כמה שיותר רחוק מהמציאות המזויינת שלנו...
במלחמה הזאת בהווה (מי בכלל זוכר שקראו לזה 'מבצע' בהתחלה?) אני מגיע להמון מיקלטים ופוגש את ילדי הדרום מקרוב, עובדת היותי קוסם בעל ניסיון עשיר עוזרת לי לרכז אותם בתוך הכאוס שבמיקלטים, כאוס שרובו ככולו בנוי משעמום.
יוצא לי לחוות את ה'ישראליות' במיטבה, פתאום במדרגות רואים סיר שיורד עם זוג ידיים, סיר מרק שמחולק לכולם בכוסות חד פעמיים, מרק זול מיסודו אבל הכי טעים שבעולם. לא זה לא מרק שהמועצה שלחה, זאת השכנה ממול ששלחה את בעלה לשמח את היושבים במיקלט.
במקביל לשעמום ולחוסר שביעות רצון, אני גם רואה במיקלטים סבלנות ואורך רוח מהסוג הנדיר ביותר, כזה שלא רואים למעלה, ב'חיים הרגילים'. אני פוגש מורות חיילות (וגם מורים) עם המון סבלנות ופנייות לילדים, אותם ילדים שזקוקים למקסימום תשומת לב, דוקא עכשיו שהשעמום נהיה כורח.
הם מקבלים אותי בסקרנות, בקולי קולות, בבאלגן שלם שמתחולל שם במיקלט, חמישים ילדים דחוסים בחלל אחד ללא פתחים....אבל אז כשאני שולף מהפה את הכדורים הצהובים, עוד אחד ועוד אחד, החיוך מופיע, בגדול ואתו גם השקט והריכוז.
האחראים בכל המיקלטים שפגשתי נראו 'מיואשים', אבודים לחלוטין, במקצועם הם למדו לטפל בבני גיל אחד בלבד, למשל גננות שפתאום צריכות לטפל בבני עשרה, בחלל סגור ועם המון שעמום מהול בהורמוני גיל ההתבגרות. לא קל להן, ואין ברירה אף אחד לא שאל אותן אם הן מסכימות. מסתבר להן עכשיו שיש פער גדול בין הילדים המתוקים שהן מחנכות בגיל הרך לבין הנערים שיוצאים מממערכת החינוך.
הכאוס שנוצר במיקלט לא דומה לשום כאוס אחר, לשום מופע או אירוע שחויתי, בכל שאר המקומות בהם אני מופיע הילדים או הקהל יכול לקום וללכת או לבוא מתי שהוא רוצה. כאן נעלו את הילדים מאחורי בטון מזויין ומנסים לשעשע אותם שישכחו איפה שהם כלואים.
בכל יום במיקלטים האלה במושבים סביב עזה, בקיבוצים, באשקלון, קרית גת ובכל הדרום פוגשים הילדים אומנים מכל הסוגים, שבאים עד אליהם בשביל לתת את עצמם, מכל הלב, מיגוון הפעילויות להם זוכים הילדים הוא אדיר. כל הכבוד ל'אומנות לעם' על המבצע, מאוד מקצועי ומדוייק, במינון הנכון הנדרש.
כאן מתחת לאדמה, אל מול סכנת המוות כולם שווים.
אף אחד לא עושה כאן בית
מה שמוזר (או אולי דווקא ברור) הוא העובדה שבאף מיקלט אף אחד לא השקיע, אפילו השקעה 'קטנה', רק ב'נגיעה' בשביל לשוות למקום צורה קצת יותר נעימה, אולי איזה שטיח קטן, אפילו פרחים מפלסטיק ותמונות על הקיר, קצת יחס והחוויה של השהייה הופכת לידידותית יותר.
רוב המיקלטים שהגעתי אליהם מתוחזקים בסדר מבחינה טכנית, מסויידים, עם שירותים פעילים וחשמל אבל באף אחד מהמיקלטים לא שמו לב למה שחשוב באמת, לנשמה, קצת מגע ויחס. ואולי זה כי היושבים בהם באמת מאמינים שזה רק לזמן קצר, הנה תיכף זה נגמר.
בזכרון שלי נרשמת התקופה הזאת כחוויה מאוד ייחודית, אני מגיע למקומות שאלמלא המלחמה לעולם לא הייתי מגיע אליהם, הנגב מקסים, טובל בירוק, פה ושם בום ועשן, המון חיילים ועיתונאים מסתובבים שם , ואני במונית מסתובב ממקלט למקלט.
באוויר המתח של הנה עוד אזעקה נשמעת.
אלו המופעים הכי מיוחדים וחשובים שיש לי, אוסף של ילדים שהכריחו אותם לרדת למקומות מוגנים, אין להם ברירה אלא לצפות במופע שלי, ממש מקרוב, ללא במה או תאורה, ללא הגברה, חדרי הלבשה, או אפקטים של במה, ככה ללא 'דיסטנס', ממש מקרוב, בלי הכנות מראש. רק אני, המזוודה וגלימת הקוסם אל מול כמה עשרות פנים טובים ופרצופים מחייכים.
אני מרגיש הצלחה ענקית, ממש לא הצלחה מסחרית, בינלאומית או קופתית, אלא הצלחה אישית, מהסוג המשובח ביותר שיש.
אני מצליח להצחיק ולהרגיע אותם, לעורר בהם סקרנות וחיוך, להשכיח את העובדה ששם בחוץ יש מלחמה איומה, מלחמה של גדולים , אותם גדולים שממשיכים 'לייצר' אותה שוב ושוב.
במקום לימוד קסמים הפעם אתגרים: איך לעזאזל עושים את זה?
קליוסטרו מתארח בתכנית העולם הבוקר עם אברי גלעד והילה, 2 קסמים מיוחדים
נראה אתכם עושים כזה: חותך בננות ע"י העפת קלף באוויר...לא יאומן
פרסומת קלה:
התחיל הקורס המצליח 'סודות ויסודות הקסמים', קבוצה מעולה של מיטב המוחות, אתם יכולים עדיין להצטרף, פרטים באתר הקוסם.קום
או אצל קליוסטרו בנייד
0524000809
רוצים להגיב על הנאמר כאן לחץ כאן וגלול לתחתית העמוד לאזור התגובות
בהצלחה
קליוסטרו
|
