|
הם כאילו לא קיימים בשביל עצמם. ש‘, למשל, נוסע באוטובוס למרות העובדה שבמהלך העשר שנים האחרונות הוא חילק למעלה ממיליון דולר במזומן לנזקקים ועוד במתן בסתר. בחישוב מהיר מדובר כאן בעשרות טויוטות נוצצות, אוטומטיות עם כל האביזרים, אבל הוא נוסע באוטובוס. הוא יעדיף לקנות חלום לעוד ילד מאשר לנסוע בנוחות.
ולא, הם ממש לא קדושים, אין להם שום הילה סביב הראש. הם לא מרגישים חשובים או חריגים בשום צורה. דיבורם שקט עם חיוך מקסים. אני מדבר כאן ברבים אולי כי ראיתי כבר כמה, למזלי. זה אומר שיש יותר מאחד, לדעתי. הם זן נדיר ובסכנת הכחדה.
הוא ישב אצלי בסטודיו, ביקש לקנות קסם לאיזה ילד. הצעתי לו שאתן לו את זה במתנה. הוא סירב, הוא שאל למחיר, אמר רגע והתקשר בנייד. השיחה שלו הייתה קצרצרה: "שלום זה ש‘ מדבר, מחר אני אמור להחזיר לך את החוב…", "בסדר אני שמח, יש לי משהו טוב לעשות עם הכסף הזה". הוא הסביר לי: "יש לי כאן כסף, אבל אני צריך להחזיר אותו מחר למישהו. ביקשתי רשות להחזיק אותו עוד קצת זמן. הוא הסכים, הוא לא צריך אותו כרגע". עד שאתה לא עד לסצנה כזאת אין סיכוי שתאמין שזה יכול לקרות.
הם מלאכים אמיתיים, מסוגלים לאהוב ללא תנאי, ללא תמורה, ללא שאלות. בחכמתם הם נזהרים שלא לפגוע או להיפגע. אלה שיצא לי לפגוש מבלים עם ילדים חולי סרטן בסוף ימיהם, לפעמים עד הרגע האחרון. הם מביאים להם דברים, בדיוק את מה שהם מבקשים, לפעמים אפילו אם הם לא מבקשים, והדברים כבר אצלם.
ש‘ סיפר לי שקול קרא לו לקנות בדרכו לפגישה עם ילד פנסים בחנות צעצועים. הוא לא הבין את עצמו אבל קנה. כשהגיע לפגוש את הילד, האבא שמח לקראת המפגש עמו. "הולכים ‘להרדים‘ אותו עוד מעט, הוא ביקש לראות אותך ובעיקר ביקש פנס, כי הוא אמר שהוא מפחד מהחושך". הם אמיצים בצורה שלא תאמן, הם ברורים, פשוטים, הנתינה שלהם מופלאה, שקטה ומדויקת.
מתחבר לחלומות
ש‘ בחר בקסמים בכדי להתחבר לילדים. יש משהו בקסם שעובד במצבים קשים. הילד מוקסם, ואחרי שהוא מגלה את הקסם, זה עובד מייד. התוצאות נראות על המקום. הוא מצליח לעורר את הצופים בו, לגרום להם להשתאות, לראות אותו ולכווץ את המצח. "רגע, מה זה?" ולצחוק בפנים, צחוק גדול של שמחה. היו ילדים חולים שסירבו להיפגש עם כל העולם, משפחה, חברים, צוות רפואי. הם רק חיכו ל-ש‘ שיבוא וישב אתם עד שיירדמו. הוא יושב שם איתם, גם אם זה לוקח 16 שעות. הוא לא ממהר, האוטובוס הראשון ייצא רק בעוד 5 שעות.
הוא מראה לי תמונות של חיוכים חלשים, אבל ברורים, של ילדים שעושים קסם וצוחקים. הוא מכיר אותם אחד אחד בשמותיהם, הוא מתחבר להם ישר לחלום, ישירות לתוך הלב, והם מוקירים לו על כך בשקט, בהקשבה, בלמידה, ברגעים של אופטימיות, בחיוך מלא. אולי גם לי יקרה הקסם הגדול. אולי גם אני אבריא.
למרות החברה וחוקיה הנוקשים ממנה הוא בא, החברה הדתית, ולמרות שהוא חצה כבר את גיל 30, הוא לא ממהר להתחתן. האהבה שלו כרגע נמצאת במקום אחר, שם הוא בחר לשים אותה.
אני מעריץ אותו. בפשטות, ובצורה גלויה, אנחנו מדברים על פחד ועל אומץ. הוא מספר לי על הילדים שהוא יוצר איתם סיפורי אהבה קצרים, לפעמים קצרים מדי. הוא מדבר אליהם בגעגוע, גם אל אלה שניאלץ להיפרד מהם. אמונתו הדתית עוזרת לו להחזיק בהם עד לרגעים האחרונים. לשמח אותם מבלי להיפגע.
קסמים בארסנל האהבה
אין לי מושג איזה מין לב יש לו, אולי זה עניין של חינוך שעובר בהקפדה אצלם במשפחה, נתינה ללא תנאי, ללא שאלות וללא ספק. חיוך מלא שמקבל בהכנעה את החיים אבל עם גאווה מסוג נדיר, ללא האגו. יכולת הכלה של כאב, בצורה שמאפשרת לנוח ולהירגע, חיבוק ללא לחץ, מגע יד שמורגש. האם לא לשם שואפים האוהבים הרומנטיים? האם אני לא חולם בעצם להיות מסוגל לחיות בזוגיות בחוויה שכזאת? לא רק אני, כל אחד שמחפש אחרי הדרך שתוביל אותו לאהבה.
ואולי זה בכלל לא באמת אפשרי? אולי העובדה שזה רק זמני מאפשרת לו להיות שם ככה? אבל הוא הזכיר כבר כמה פעמים שהכל בין כה וכה זמני. אין לי תשובה, אני רק מסתכל ותוהה. מקנא.
למדתי ממנו כמה דברים בסיסיים ביחסי אנוש, על המשמעות העמוקה של ‘לא תלך רכיל‘, או ‘לא תדבר סרה בחברך‘. הוא נתן לי כמה דוגמאות מסמרות שיער מהעולם שלו, על גזירת השתיקה שעליך לגזור על עצמך לפני שאתה ‘מלכלך‘ על מישהו, על קונפליקטים עמוקים שנוצרים במרווח בין הצורך להיות חבר אמיתי ולהגיד את האמת, על חשבון חבר אחר שעלול להיפגע. על דרכו לאהוב את האחר הוא לא מדבר, אתה יכול להבין לבד.
הוא מגיע מדי פעם כשחסרים לו קסמים בארסנל האהבה. נזכרתי בעצם שבקסמים יש הרבה אהבה, שמוחבאת. הם גורמים לחיוך, לתדהמה, לרצון ב-‘עוד‘ או לפחות בעוד פעם. הם גם מאפשרים מפגשים עם אנשים שמביאים אהבה, אהבה אמיתית.
הוא קוסם כמעט מוצלח, לא זריז אצבעות או מתוחכם, אין לו בכלל טכניקה, הוא ממעט להתאמן, הוא לא מנוסה, אבל הוא מצליח בגדול בקסם המסובך מכולם, באהבה.
|
